Facebook

קורס קבלה מתקדמים  - תלמוד עשר הספירות

גאווה היא שורש כל המידות הרעות. כל תכונה שאינה מאוזנת שורשה בפגם במידת הגאווה. תזכרו את המשפט הזה.
תכונת הגאווה היא זו שמונעת מהאדם להוריד ראש ולתקן את תכונות נפשו.

מי שיש בו גאווה הוא מתועב, כלומר מגעיל בעיניי בני האדם. בני האדם הם המכלול המרכיבים את הבורא, ועל זה נאמר: תועבת ה׳ כל גבה לב. ספר משלי פרק טז פסוק ה.

הגאווה מתחלקת לשני חלקים. גאוות הגוף וגאוות הרוח.

כל סוג של גאווה מתחלק לשני חלקים. חלק טוב וחלק רע.
גאוות הגוף הרעה היא שהאדם מתנשא כלפי אחרים, אינו מסוגל לשהות במחיצתם של אנשים עניים, הוא רודף אחר הממון, אינו שבע רצון משום דבר, חסר סבלנות כלפי הזולת כי הם לא מקדמים אותו לפי הרצונות שלו, הוא מקנא קנאה חולנית כלפי מי שיש לו יותר, תכונת השנאה משתרשת בו כי הוא שונא את כל מי שאינו דומה לו כי הוא גאה בעצמו ורוצה להיות רק בסביבת אנשים דומים לו ומתנשא כלפי האחרים.

כפי שלמדנו המילה תכונה מקבילה למילה מידה, כי יש ספקטרום לכל תכונה ולכן לכל אדם יש מידה מסויימת בנפשו לכל תכונה.
ככל שמידת הגאווה גדולה וגבוהה יותר באדם כך הוא עשוי להיות שנוא יותר כלפי אחרים ונפרד מהם וסופו ממש לחיות בגיהנום על פני כדור הארץ.

גאווה טובה היא האדם שמכבד את עצמו במידה בריאה, מתקלח, מסתבן, שם דאודורנט, מתלבש בבגדים נאים שאינם גורמים לקנאה, אוכל אוכל בריא כי הוא שומר על גופו. זו היא גאווה טובה. כי יש אנשים שחושבים שאם הגאווה היא כל כך רעה ומסוכנת אז עדיף לו לאדם שישפיל את עצמו וירחק מהגאווה...זאת טעות. האדם צריך גאווה בריאה בגופו כדי לשמור על נפשו בגופו ולחיות חיים בריאים, כמו שכתוב: ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. הנפש היא החלק הנמוך בנשמתו של האדם וקשורה לגוף. והאדם צריך לשמור על נפשו בגופו על ידי שיכבד את גופו במידת גאווה בריאה.

בגאוות החכמה והמעשים הטובים יש גם שני חלקים. טוב ורע.

הגאווה הרעה היא שהאדם חושב שהוא חכם וטוב יותר מאחרים, כתוצאה מזה אחרים שונאים אותו על חכמתו וככל שידבר יותר דברי חכמה כך ישנאו אותו יותר. וכל מעשיו הטובים שעושה על מנת לקבל כבוד וגדולה יהיה צבוע יותר בעיניי אנשים.
אדם חכם שמתנשא בחכמתו ובמעשיו המוצלחים והטובים על שאר בני האדם - יורד לגיהנום, כלומר: הופך להיות שנוא יותר ויותר אצל שאר בני אדם עד שרבים איתו והוא חי בגיהנום כאן ועכשיו.

הגאווה המשובחת הטובה היא כאשר האדם גאה במידה בריאה במה שיש לו, מודה לבורא על מה שיש לו ולא מחזיק טובה לעצמו על מה שהשיג ויודע שמה שיש לו מאת הבורא ניתן לו והוא מלמד אחרים את דרך הטובה ואף על פי שמראה להם כמה הוא חכם וצבר ניסיון וחכמה, זה לא נחשב גאווה, כי משתמש במידותיו הטובות כדי להשפיע טוב לאחרים.

ויודע להילחם נגד כל מה שרע, והרשעים יכולים לחשוב שהוא גאוותן כמוהם כי הוא יודע לריב ולהתווכח איתם...וזה בסדר...כי הם פסולים ממילא, והוא מטוב ליבו מנסה לתקן את דרכם ומשבח את עצמו כדי שיקבלו ממנו דברי חכמה.

לסיכום והלכה למעשה:
הגאווה הרעה היא שהאדם חושב שכל חכמתו ומעשיו המתוקנים יוצאים ממנו ומחזיק טובה לעצמו.
הגאווה הטובה היא שהאדם מעריך כל מה שיש לו כמתנה מאת הבורא ומעניק מחכמתו לאחרים ומשתף אחרים במעשיו הטובים כדי שילמדו אחרים לעשות כמותו.

האדם צריך להיות נקי בליבו, להתנהג בסתר ובגלוי באותה הצורה וינהיג את עצמו להאיר לאחרים את הדרך בחכמתו אשר צבר וללמד אחרים כיצד לנהוג במעשים טובים. כך אנשים יאהבו אותו ויזכה לגן עדן עלי אדמות בכל מה שקשור לתכונת הגאווה.

כולנו ניקבר ערומים, והגופות של כולנו יירקבו, על מה יש לנו להתגאות על חברינו?

כדי לתקן את מידת הגאווה צריך לתקופה קצרה ללכת לצד השני.
אם אתה מתגאה על חבריך שאתה חכם יותר - לך למקום שלא מכירים אותך ושתוק שלא ידעו כמה אתה חכם, עד שלא תרגיש צורך להבליט את עצמך.
אם אתה מתגאה על חבריך שיש לך בגדים נאים יותר ואתה עשיר יותר - תלבש לתקופה קצרה בגדים של אדם עני במקום שלא מכירים אותך, עד שתרגיש שבגדיך נוחים לך ואינם מציקים לך שאתה לא מכובד.

בתום תקופת התיקון - אתה מוזמן לחזור ולנהוג כהרגלך והחיצוניות לא תהיה לך אלא לשם יישום החיים בשמחה ובנחת

עכשיו שימו לב לדבר גדול שאומרת חכמת הקבלה: אין אדם חי אלא זה שממית עצמו. הגאווה נותנת שמחה שקרית.
כי הרי אמרנו ששקר זה הנאה רגעית. כל גאווה שהיא קשורה לחומר שורשה בטומאה והיא פוגמת באדם.

אדם הממית עצמו הוא המאושר באדם, כי לאחר המוות הוא זוכה לחיים חדשים, זה מה שנקרא בשפה הקבלית תחיית המתים!

בשיעור הבא נמשיך ללמוד על המשך בריאת העולם. ובאמצעות כניעת תכונת הגאווה נוכל גם להרגיש את גודל המציאות העל טבעית.
 
שני סוגי עבודות יש בעבודת הקודש. עבודה מאהבה ועבודה מיראה.
מהי הדרגה הגבוהה יותר? היא דווקא העבודה מיראה
כשאנחנו מדברים על עבודת הבורא - אנחנו למעשה מדברים על כיצד עלינו להתנקות כדי ליהנות מהשפע של טוב הבורא. הבורא לא צריך שנעבוד אותו. הוא בסה״כ רוצה להיטיב לנו וככל שנשכיל להתגבר יותר על הרצון לקבל שלנו כך יתגלה בפנינו האור אינסוף שהוא העונג הנצחי.
כי ככל שנתגבר על הרצון לקבל שלנו ונהיה אלטרואיסטים יותר, כך נזכה להשגות במח גדולות יותר ואין הנאה גדולה מאשר לחשוב על האחר ולהשפיע טוב, ומי שאין גופו מזוכך לא מסוגל להבין בכלל איך ניתן ליהנות מתכונת ההשפעה, אלא ההיפך ככל שהאדם שקוע יותר בתאוותיו ויצרו הגדול, כך הוא חולה יותר ולא מבין את גודל מחלתו.

שתי דרכים יש לנו בעבודת הבורא - האחת מאהבה והשניה מיראה.
עבודת הבורא מאהבה, זה אומר שהאדם מאושר ושמח ואומר תודה על הכל. זאת דרגה נמוכה בעבודת ה׳, למה? מכיוון שאם קורה לו איזה מעשה קשה או רואה משהו שהוא לא מבין למה הוא טוב, הוא מסוגל לבוא בתלונה כלפי הבורא. הוא מסוגל לעבוד את הבורא רק ממקום של נועם. טוב לי אני שמח ועובד את הבורא. לא טוב לי? אני מתלונן וצועק איפה השגחת ה׳. בדרך כלל אנשים שעובדים את ה׳ מאהבה כל היום צועקים ואומרים בפייסבוק או בכל מיני מקומות, אלוקים זה אהבה ויש להם נטייה לקדש את הגוף ואת החומר. חלקם הגדול הם טמאים. אני מזכיר לכם שטמא פירושו עסוקים ברצון לקבל ולא באמת עובדים את הבורא אלא עובדים את עצמם ואת התאוות של עצמם.

האדם השלם הוא האדם שעובד את הבורא מיראה, שנאמר: מה ה׳ אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה. כל מה שרוצה מאיתנו הבורא זה שנירא מפניו. עכשיו שימו לב: אין הכוונה יראה לשון פחד, אלא יראת הרוממות, כלומר: צאו וראו מקצה אחד של היקום, כל הכוכבים, וכל האינסוף, וכל תא בגוף האדם ואינסוף היקומים והבורא משגיח ונמצא בכל מקום ומחיה כל דבר וכל תא בכל מקום ביקום. זה להבין שיש משהו אינסוף של האינסוף שלעולם לא נתפוס בשכלנו הדק והדל והוא האינסוף רוצה להיטיב לנבראיו הטבה נצחית על ידי שנתגבר על יצרנו הרע ובזכות זה נקבל לחם עבודה כפי שלמדנו בשיעורים הקודמים.

אדם שעובד את הבורא מתוך המקום העצמותי הזה, זוכה להיקרא צדיק וקדוש וענו וכנוע וישר כי לא משנה באיזה מוסך הוא נמצא או באיזה פקק או בכל דרך שיתאפשר לו שבעולם הוא תמיד רואה את השגחת ה׳ ומודה לו על כל דבר על טוב ועל רע. ויודע שאין רע. יש טוב גלום בתוך שיעור.

העבודה של הבורא מאהבה היא לא לא טובה! אלא היא דרגה נחותה יותר, זה כמו אדם שעובד עבור המלך כדי לקבל שכר בסוף החודש - זה בסדר, אבל מי שאוהב את המלך ומכבד אותו וירא יראת רוממות מפניו גם שומר לו אמונים בלב ולא יעשה חשבון כמה ואם קיבל קצת או הרבה. הוא מעריך את המלך ואת טוב ליבו השלם והמלא בכל אשר יעשה.

זה מה שנקרא לעשות מצוות לשמה. כלומר ממקום טהור ונקי מתוך יראת הרוממות.
וכתוב שמתוך שלא לשמה בא לשמה - בהתחלה האדם צריך לעבוד את הבורא ממקום שאינו טהור מוחלט, וזה בסדר. כך עולים בדרגת הסולם.
דיברנו על זה בשיעורים הראשונים בקורס יסודות הקבלה, ולאט לאט ככל שהאדם מזדכך יותר ויותר עבודת ה׳ שלו נהיית טהורה יותר ויותר.

ושימו לב, אתם צריכים לחשוש מהיום הגדול שבו כולנו נאמין בה׳ והמדענים יגלו אותו וכולנו נדע באופן וודאי שקיים בורא לעולם מצד השכל ואז לא תהיה לנו יותר בחירה ולא נוכל יותר להתעלות על ידי בחירה, אלא כל אחד וההשגה שלו זה מה שיש לו וזהו לנצח!
וצריך לפחד מהיום הזה כי ביום הזה לא נוכל יותר להשיג עוד אור ומה שהשגנו יהיה לנצח. זה כמו אדם שנותנים לו להיכנס לחדר מלא באוצרות ויש לו חמש דקות להוציא משם כסף זהב ויהלומים וזה מה שיחזיק אותו עד סוף החיים, הוא צריך לחשוש מסיום חמשת הדקות. בדיוק כך סוף החיים או סוף הבחירה שבו יהיה עידן שנקרא עידן משיח שכולנו נדע בוודאות שקיים בורא לעולם והבחירה תתבטל ומה שהאדם השיג זה כמות המצוות כלומר הכסף הרוחני שיהיה לו לנצח!
העבודה הטהורה היא על ידי כניעה המזככת את החומר ואת הלב
לכן תכונת הכניעה היא התכונה הנעלה ביותר, ועל כן לפני שנגיע לתכונה הנעלה ביותר...בואו נדבר קצת על מידת הגאווה
עד כאן דברי הציטוט...והנה ההסבר מהשיעור הקודם: לפני שנברא משהו ראשוני היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות. מה זה אור העליון? זה הטוב שיוצא מעצמות הבורא.
מה זה עצמות הבורא? אנחנו לא מתעסקים בזה. אין לנו שום אפשרות להבין משהו שאין לו קשר למסה, מרחב וזמן.
כל האינסוף היה מלא באור. כך היה לפני שנברא משהו.

מהי מחשבת הבריאה? להיטיב לנבראים, כלומר לכלים שיקבלו מילוי של אור, כלומר עונג כפי שהזכרנו.

חשוב לי לציין שעכשיו שזה עוד שיעור ראשון בקבלה ואני עוד עדין ומסביר ומפרט כל דבר ועניין, אבל בקרוב ממש אני אפסיק להסביר כל כך מפורט ואתחיל לרוץ עם החומר. עוד חשוב לי לציין שמי שצופה בשיעור הזה ולא למד את כל ה120 שיעורים המקדימים לזה, לא יבין פה כלום. קבלה הוא עולם מסוכן מאוד למי שלא עושה הכנות בריאות קודם לכן. על אחריותכם.

ממשיכים:

מחשבת הבריאה היא להיטיב לנבראים לנצח בבחינת אינסוף, מכיוון שטוב זמני הוא בסופו רע.
כדי ליהנות מאור אינסוף, ברא הבורא כלים חסרים שצריכים את מילוי האור שייהנו מהאור, ורק מי שמתגבר על הכלי הרע שלו, מה שנקרא הרצון לקבל הרע, אז הוא מקבל את אור המילוי בבחינת שכר ואז הטוב הוא טוב נצחי.

כי אם היה הכלי מקבל מילוי האור מבלי הצורך לשבור אותו כדי לקבל את עונג האור, אז השכר היה נקרא לחם בושה או בשפה הקבלית נהמא דכיסופא, ולכן כל מחשבת הבריאה היא לברוא כלי שיתגבר על עצמו ויבחר באור = בטוב, ועל ידי כך יקבל הנאה ועונג נצחיים!

ולכן נברא יצר הרע שהאדם כלומר הכלי יצטרך להתגבר עליו וכשיעשה כן יזכה לאור.
ולכן היצר הרע הוא שיא הטוב כי בזכותו זוכה הכלי לאור אינסוף בחינת שכר.

ואלמלא הכלי הרע, לא היה יכול הכלי לקבל את העונג בבחינת שכר והיה מתבייש לנצח וזה לא טוב, ולכן כתוב עולם חסד ייבנה
שזאת מטרת העולם, אבל ברא הבורא כנגד החסד את ספירת הגבורה וכשהאדם מתגבר על ספירת הגבורה שהיא בחינת אשה, זוכה לתפארת שנקראת גם חסד של אמת, כי החסד אינו שלם אלא בזכות הגבורה שהיא האשה ולכן נקרא חסד של אמת.

מה שכתוב בראשית ברא אלוקים, זה עולם הבריאה.

הבורא ברא רצונות! הבורא ברא את ההיפך ממנו. וזה נקרא כלי שזקוק לאור. 
מה זה כלי? כלי זה רצון. איזה רצון? לקבל!
והרצון הוא אינסופי! ולכן המילוי של הבורא הוא נתינה אינסופית.

התורה זה עולם הבריאה.
אנחנו מדברים על מה קרה או מה נברא לפני עולם הבריאה. לא מדובר בכלל על אדם. אלא מדובר על בריאת הרצון. זה נקרא עולם האצילות.
בכל דבר יש את הכוונה הפנימית שלו. עולם הקבלה מדברת על משהו רוחני. שהבריאה היא בריאת רצון לקבל. זה משהו רוחני
וזה מתגלם בבן האדם שחי על פי אותה המהות שלו שנקראת הרצון לקבל.

כשאנחנו אוכלים, שותים, הולכים לבריכה, זה נקרא אור שאינו פשוט, כלומר אור שמתחלק לחלקים שנקראים לחם, שתיה, בריכה, סוג ספציפי של הנאה. כשאנחנו מדברים על ספר הזוהר שאומר לנו שלפני שברא הבורא את הבריאה היה היקום מלא אור פשוט. מה זה פשוט?

שהוא היה פשוט עונג מלא ושלם בכל התכונות של ההנאה ביחד.
כשברא הבורא את הרצון לקבל הוא ברא אותו רוצה לקבל מילוי שלם ומלא ולכן האדם אין לו שום סיפוק משום דבר שהוא עושה בעולם הזה.
לא משנה כמה נשים, כמה כסף, כמה תאוות תספק לו להאדם - אין לו שום מילוי אמיתי וככל שתמלא אותו יותר בדברים חומריים כך יגדל לאדם העצבות הפנימית והוא יחפש ייעוד לעצמו. הדבר היחיד היחיד היחיד שהאדם מרגיש ממנו סוג של סיפוק ומילוי זה אהבה.
כשהאדם מקבל אהבה מאדם אחר, זה הדבר היחיד שמזכיר לו קצת מילוי. כי זה קצת דומה לאהבה של הבורא אבל האהבה של הבורא היא אינסופית ומלאה בכל טוב, והאהבה של אדם אחר האמיתית היא קצת מזה ולכן זה קצת נותן סיפוק.

תפקידו של כל האדם בעולם הזה הוא לקבל את המילוי של עונג הבורא על ידי שהוא נלחם ברצון לקבל הרע שלו ועל ידי זה זוכה לשכר הרבה לנצח והמילוי הנצחי והאור שהכלי זוכה לו הוא מתוך עבודה ואז הוא בעצם נהנה מהמילוי ממקום של כבוד.

ועכשיו לדברי השיעור החדש....
קדימה:
בעולם הרוח אומר הזוהר הקדוש שכל דבר יכול להתקיים בו זמנית באינסוף מימדים שונים. כלומר נניח שאני עכשיו מלמד אתכם, במקביל אני גם ישן, ואני זה שבוחר את המציאות שלי ואיך היא תיראה לפי רצון תיקון הכלי שלי. אם אני ישן אני לא מאפשר לנשמה לי לקבל הארה מרצון מילוי הבורא, וככל שאני מנצל יותר את המציאות שלי לקבלת שפע של אור - זה מה שאני אקח עם עצמי, אבל בעולם העליון כל המציאויות מתקיימות בו זמנית ואני זה שבוחר לקיים את אחת מהן. אלא ששימו לב: שינה, אכילה, שתיה זה חלק מקבלת האור כל עוד הוא מתקיים בשביל להשפיע. לדוגמא: אני ישן כדי שיהיה לי כח להמשיך לעשות טוב בעולם ונחת רוח לבוראי וכן הלאה..כל זה נקרא לקבל על מנת להשפיע.


יש חוק יש אור ויש כלי, האור בא מעצמות הבורא ותכונתו להשפיע. כלי זה החלק שמקבל את האור - תכונתו הפוכה מהאור. רק לקבל.
לכן שני הדברים הללו לא יכולים להתחבר. אור לא יכול להיכנס בכלי סתם כך. כדי לחבר צריך מושג קבלי שנקרא השתוות הצורה!!

בגלל שהאור והכלי הפוכים. הם אינם מתחברים. לכן צריך משהו שיחבר ביניהם. אם אדם לוקח תענוג ונהנה - מסתלק התענוג בשלב מסויים. זה יכול להיות תענוג של דקה, שעה עשר שעות או כמה שנים, אבל בסופו של דבר התענוג נעלם, כי נפשו של האדם רוצה תמיד יותר.

אבל אם הרצון לקבל בא עם תיקונים, כלומר אור דחסדים, זה נקרא אור תיקונים בשפה הקבלית. למשל אני שותה עכשיו כוס קולה טעים מאוד. המשקה נקרא בשפה הקבלית אור דחכמה, כלומר המשקה נקרא עונג, ועונג הוא אור של הבורא וזה נקרא בשפה הקבלית גם אור ישר.

אוקי? הגיע הזמן שתזכרו את המושגים. הבורא רוצה רק לענג אותנו וכל דבר שאנחנו נהנים ממנו בעולם נקרא אור ישר או אור חכמה. שני המושגים נכונים. העונג מאת הבורא, כלומר אותו אור ישר, כלומר אותו משקה הוא עונג שאני לא עשיתי עבורו כלום. פשוט נבראתי והבורא עושה לי טוב בעצם העובדה שיש לי את אותו המשקה.
כשאני נהנה מהמשקה - גם הבורא וגם אני נהנים. אבל כשאני מבין שהבורא סיפק לי את העונג הזה, יש לי מושג שנקרא לחם בושה, כי אני לא יכול להחזיר לבורא כלום בחזרה ואז זה מביש אותי שאני נהנה מבלי שעשיתי בעבור זה שום דבר.

וזאת הסיבה שהחרדים המציאו את הברכה! עכשיו שימו לב לדבר מקסים:
ברובד אחר. האור שיש בתוך המשקה. התענוג. הוא אור חכמה. הברכה מלבישה את זה. זה תיקונים. הברכה אין בה עונג. היא בסה״כ ברכה.
לכן היא נקראת אור מלביש או במושג אחר אור דחסדים. דה בשפה החרדית זה ש...
שעל ידי הברכה אור החכמה יכול להיכנס בתוך הכלי. מה זה אור דחסדים? זה קבלה בעל מנת להשפיע
שזה פעולה שמתקנת את הרצון לקבל שיש בכלי. זה נקרא חסדים. אור דחסדים.
המהות של הכלי זה קבלה. זה חכמה. הוא רוצה חכמה. חיות! אוכל כדי ליהנות. אבל אם לא עושה תיקונים, אז אותה חיות מסתלקת. מסתלקת הכוונה שהחיות שבה הוא זמני, אני אוכל ואני שותה ואני מקבל חיות בעולם הזה שיש לי ויטמינים בדם. זאת החיות, אבל אם עושים בה תיקון אז היא מתלבשת בנפש ואז האור הוא נצחי כי זאת מטרת האור. ואור החכמה מתלבש בכלי והופך לאור דחסדים.

שוב פעם במילים קצת יותר פשוטות: כשהכלי מקבל מילוי הוא מקבל אור זמני עונג זמני ויש בו בושה, אבל כשהכלי דוחה קצת את האור ונותן בו כוונה בעל מנת להשפיע, אז הוא זוכה להפוך את הקבלה שלו לאור חוזר וזה נקרא אור דחסדים.

מה הכוונה שהכלי דוחה באופן זמני את האור?
למשל יש לי משקה טעים, קודם שאני טועם ממנו אני דוחה אותו, אני מברך ומודה לבורא שנתן לי את האור ועל עצם העובדה שאני מודה לבורא, אני הופך את האור הזמני לאור נצחי ואני מזכך את הכלי שלי כי אני נהנה ותוך כדי זה אני משפיע אור לבורא ואז שנינו כמו הבורא שמשפיעים אור אחד על השני, וזה מה שהתכוון הנחש כשהוא אמר לאדם הראשון והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע. על ידי הבחירה בין טוב לרע ובחירה בטוב והפיכת העונג לאור חוזר (אור דחסדים) האדם הופך להיות כמו הבורא ואז הוא ממצה את התכלית שלו וזוכה לשכר נצחי להפוך להיות כמו בורא. וזאת הסיבה אגב שצדיקים יכולים לברך כי הם הופכים להיות כמו הבורא שאומר וזה מתקיים כי הם הופכים להיות ממש כמוהו.

היות ואור החכמה אינו יכול להתלבש בכלי. אם לא התלבש תחילה באור דחסדים. כלומר הדחיה של האור על ידי הברכה של המשקה וזיכוכו ואז הקיבול הופך להיות אור חוזר.
אור חסדים מתנגד לאור חכמה שנקרא גם אור ישר. עצם זה שאני מתנגד לאור כבר זה יוצר חסדים.

בעולמות העליונים אין כפיה לקבלת האור. כי קבלת האור היא לפי גודל הרצון. אם האדם לא רוצה לקבל את האור אין עליו כפיה - הוא יכול לא לברך וליהנות מהפרי.

זהו. עד כאן החלק השני של שיעור הקבלה. אתם מוזמנים לעצור את החלק הזה ולחזור וללמוד אותו פעם אחר פעם...ומכיוון שקבלה היא לא חכמה רגילה שניתן פשוט ללמוד אותה כמו מתמטיקה, אלא צריך רוגע שלוות נפש וניקיון פנימי, נעבור לחלק של הניקוי הפנימי של זיכוך התכונות שלנו ועל ידי זה נטהר את נפשנו ואור חכמת הקבלה ישתרש בנפשנו ויובן יותר.
 
דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל אלא הכל היה ממולא מן אור א"ס פשוט ההוא ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף אלא הכל היה אור א' פשוט שוה בהשוואה א' והוא הנק' אור א"ס. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכנוייו אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות כמבואר אצלינו בענף הא' בחקירה הראשונה.
אני חוזר על השיעור הקודם בקצרה וממשיכים מהר: אני מצטט את ספר עץ חיים של הארי הקדוש ומסביר: