Facebook
האדם כלוא בבית הסוהר הכי נוראי בעולם וכמעט שאין לו אפשרות לצאת ממנו. בית הסוהר הזה הוא בלתי נראה. בית הסוהר הזה הוא האופי שלו.
האופי של האדם יכול להוביל את האדם לאושר ולשמחה או לעצבות, מרה שחורה ואבדון. מי שיש בו תכונות נפש רעות, לא די בזאת שאנשים מתרחקים ממנו ואנשים סולדים ממנו, אלא גם הוא עשוי להפסיד ממון, זוגיות, את בריאותו וכל דבר טוב שבעולם. וכן להיפך, האדם השלם בתכונות נפשו יהיה מאושר, אנשים אוהבים להיות בסביבתו, וחי חיי אושר ושלווה ונכנס לגן העדן כאן בעודו בחיים.
בקורס יציאה מעבדות לחירות, נלמד את כל תכונות האופי שלנו, נלמד על כל תכונה בנפרד, נלמד את הצד השלילי שלה ואת הצד החיובי שלה, נבהיר ונאיר על כל תכונה כיצד להטמיע אותה בנפשנו כדי לחיות חיים טובים, בריאים ומאוזנים.
מכיוון שכל המחלות הן פסיכוסומטיות, מי שיישם את החכמה בקורס הזה יזכה לבריאות ולראות אור הן בפן הפיזי, הן בשלום עם הסביבה והזולת והן בשלום עם עצמו. הקורס הזה בעל סגולות אמת וחזקות להפוך אתכם להיות אנשים מאושרים. אנשים עקומים שנפשם חולה עליהם עשויה להיות להם בעיה לסבול את הדברים הנאמרים כאן - מכיוון שהקורס הזה שולח אצבע מאשימה לאדם עצמו על כל מה שהוא עובר בעולם הזה הן לטוב והן לרע.

קורס יציאה מעבדות לחירות

הכעס היא מידה רעה
וכאשר הגרב מחולי הגוף כן הכעס מחולי הנפש. ואמרו רבותינו (דברים כב, א): כל הכועס, כל מיני גיהנם שולטים בו, שנאמר: "והסר כעס מלבך, והעבר רעה מבשרך" (קהלת יא, י); ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו, וגם רשע ליום רעה" (משלי טז, ד); ולא עוד, אלא שתחתוניות שולטים בו, שנאמר: "ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש" (דברים כח, סה) - איזה דבר שמכלה העיניים ומדאיב את הנפש? הוי אומר: זה תחתוניות. ועוד אמרו רבותינו (נדרים שם, ב): כל הכועס, אפילו השכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר: "רשע כגבה אפו בל ידרש, אין אלוהים כל מזמותיו" (תהילים י, ד); ואף משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר: "כי כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז, ט), וכתיב: "וכסיל לא יבין" (תהילים צב, ז), וכתיב: "וכסיל יפרש אולת" (משלי יג, טז); ובידוע שעונותיו מרובין מזכויותיו, שנאמר: "ובעל חמה רב פשע" (שם כט, כב); ועונשו גדול מאוד, שנאמר: "גדל חמה נשא ענש" (שם יט, יט). 

ואתה רואה בני-אדם כשהם כועסים ומחזיקים בכעסן, אינן משימין לבם על מה שעושים, ועושים הרבה עניינים בכעסן מה שלא היו עושים בלא הכעס, כי הכעס מוציא שכלו של אדם מקרבו, עד שמרבה דברי הכעס ונכנס במחלוקת וקנטורים. לכן אי אפשר שינצל הכעסן מחטאים גדולים. וכן אמר אליהו לרב יהודה: לא תרתח ולא תחטי (ברכות כט, ב). ואמרו: בשלושה דברים ניכר האדם: 

האחד מהם - בכעסו (עירובין סה, ב), כי בעת הכעס אדם ניכר: אם יתגבר כעסו על חכמתו ועושה עניינים בעת הכעס בלא הנהגת החוכמה - בזה ניכר כעסו; אם תתגבר חכמתו על כעסו ולא ידבר ולא יעשה מעשה מחמת הכעס מה שלא היה עושה בלא הכעס - בזה ניכר חכמתו. 

ואמר החכם: שלושה הקדוש-ברוך-הוא אוהבן, ואחד מהן - מי שאינו כועס (פסחים קיג, ב). 

ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: לא הקפדן מלמד (אבות פ"ב מ"ה), כי מרוב כעסו התלמידים יראים ממנו לשאול ספקותיהם פן יכעס עליהם, ואפילו אם שואלים, אין לו לב לפרש לתלמידיו כל הצורך. וגם ישיב להם דרך כעס, ומתוך כך לא יבינו. והתלמידים אפילו שרבן כועס עליהם ישאלו וידקדקו ולא יחושו על הכעס ולא יריבו עם רבן, ועליהם דרשו רבותינו: "ומיץ אפים יוציא ריב" (משלי ל, לג) - כל הכועס עליו רבו פעם אחת ושתים ושותק, זוכה להבין בין דיני ממונות ודיני נפשות, ואמר מר: אין לך קשה יותר מדיני ממונות ודיני נפשות (ברכות סג, ב). 

הכעסן אין לו חן בעיני הבריות
והוא שנוא בעיניהם, ומתוך כך אין מעשיו מקובלים בעיני הבריות; ואפילו אם יש בידו תורה ומעשים טובים, אין העולם למדין ממנו. הכעסן הוא כבד על בני-ביתו, השומעים תמיד כעסו ותלונתו, וקרוב הדבר לו לבוא לידי תקלה, מפני שמטיל אימה יתרה, כמו ההוא מעשה דרבי חנינא בן גמליאל, אשר בקשו בני-ביתו להאכילו איבר מן החי (גטין ז, א). הכעסן אינו מעביר על מידותיו ואינו מוחל, אך הוא נוקם ונוטר תמיד. 

הכעס מביא אדם לידי מחלוקת
כשהוא כועס עם חבריו, יריבו עמו והוא עימהם. וכשיש מחלוקת, יש קנאה ושנאה. וכבר ידעת רעות המחלוקת, כאשר יתבאר בשער המחלוקת. 

הכעס מונע לב האדם מכל הטובות, כי כשאדם כועס אין לו לב לרחם על העניים. ובהשם יתברך נאמר: "ברגז רחם תזכור" (חבקוק ג,ב), וזה רחוק מאוד מדרכי בשר-ודם. הכעס מבטל כוונת לב האדם בתפילה, ואין שכינה שורה מתוך הכעס. 

כל כעסן לא יהיה חכם גדול, כי הכעס מבריח מלבו חכמתו, שלא יוכל לענות כהוגן ולא יוכיח כהוגן, וכל דבריו לא בהשכל. הכעסן מונע ממנו מוסרים ותוכחות, כי אין אדם רשאי לגלות לו טעויותיו ודרכיו המכוערים, כי כל אדם יפחד ממנו להגיד לו ענייניו, כי הוא ירגז עליהם; ואפילו אם יוכיח אותו שום אדם, לא יקבל ממנו מתוך הכעס. כללו של דבר: אין הכעסן מקבל שום מידה טובה אם לא יסיר מלבו הכעס. 

כמו שאין הכעסן מקבל תוכחה מאחרים, כך אינו יכול להוכיח את אחרים, כי התורה אמרה: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז) - בתחילה תוכיח אותו בנחת ובסתר, ותאמר לו בלשון רכה ותחנונים כי לטובתו אתה אומר לו, ואז לא תקבל עליו חטא; אבל אם תוכיח את חברך מתחילה בקול רעש ובזעם ותבייש אותו, אז תקבל עליו חטא. ואותו חבר לא יקבל תוכחה ממך, כי כן דרך בני-אדם, כשאדם בא על חברו בחוזקה אז חברו מתקשה כנגדו ולא ייכנע תחתיו. ועל זה אמר החכם: "דברי חכמים בנחת נשמעים" (קהלת ט, יז). וכבר ידעת מהלל ושמאי, שאמרו אותן השלושה גרים: קפדנותו של שמאי בקשה לטרדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה (שבת לא, א). הלל, מרוב ענווה שהייתה בו לא היה אדם יכול להכעיסו, כי המונע עצמו מן הכעס קונה מידת ענוה והרחמנות, כי מחרון-אף יהיה מידת האכזריות, דכתיב: "וחרה אפי והרגתי אתכם וגו'" (שמות כב, כג), וכן לעולם אצל חרון-אף כתיב הנקמה: "וחרה אף ה' בכם, ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה" (דברים יא, יז). 

הכעס גורם עזות לאדם
ומחמת הכעס לא ייכנע וגם לא יודה על האמת. 
ואמר החכם: כשתרצה לחבר עם אדם - הכעיסהו; ואם יודה לך האמת בשעת כעסו - התחבר לו, ואם לאו - עזוב אותו.

הכעס מביא לידי טעות
מי לנו גדול ממשה רבנו עליו השלום, שכעס בשלושה מקומות ובא לכלל טעות, כמו שנאמר: "ויקצף על אלעזר ועל איתמר" (ויקרא י, טז), וכתיב: "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש" (שם פסוק יז); ונאמר: "שמעו נא המרים" (במדבר כ, י), וכתיב: "ויך את הסלע" (שם פסוק יא); וכתיב: "ויקצף משה על פקודי החיל" (שם לא, יד), וכתיב: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חוקת התורה" (שם פסוק כא) - מלמד שנשתכחה הלכה ממשה (ויק"ר יג, א). ועתה הבן, אם כך הגיע למשה רבנו עליו השלום, מה יגיע לכסילים הכועסים, ולכך אמר שלמה: "אל תבהל ברוחך לכעוס" (קהלת ז, ט).

והיזהר בה מאוד, שלא תעשה שום קלקול מתוך כעסך, כי אמרו רבותינו (שבת קה, ב): המקרע בגדיו והמפזר מעותיו והמשבר כלים בחמתו, יהיו בעיניך כאלו עובד עבודה-זרה, שכך אומנותו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה-זרה, והולך ועושה. ובעבור כן כתיב: "לא יהיה בך אל זר" (תהילים פא, י) - ואיזה אל זר שהוא בקרבו של אדם? הוי אומר: זה יצר הרע. ראה איך היצר הרע מתגבר בעת הכעס. ואמר רבי: ארבע מידות בדעות: נוח לכעוס ונוח לרצות - יצא שכרו בהפסדו; קשה לכעוס וקשה לרצות - יצא הפסדו בשכרו; קשה לכעוס ונוח לרצות - חסיד; נוח לכעוס וקשה לרצות - רשע (אבות ה, יא). ואלו ארבע מידות נאמרים נגד הצדיק, כשהוא כועס על הטובים או בענייני העולם; אבל קשה לכעוס על עושי עבירות ונוח להם, זו מידה רעה, שמתרצה לרשעים, וכל-שכן מי שנוח לכעוס על הצדיקים וקשה לכעוס על הרשעים, ונוח לרצות לרשעים וקשה לרצות לצדיקים - זהו רשע גמור. 

אף-על-פי שהכעס מידה רעה מאוד, מכל-מקום צריך אדם להנהיג עצמו בקצת העתים במידת הכעס, כגון לייסר הרשעים, ולהטיל אימה על בני-ביתו, ולזרוק מוראו בתלמידים. וכשכועס על הרשעים, ישקול כעסו. לפי שאמר משה רבנו עליו השלום על ראובן וגד "תרבות אנשים חטאים" (במדבר לב, יד), לכל בן-בנו נעשה כהן לפסילים, ואף-על-פי שלשם שמים כעס. הכל צריך מידה בכל דרכיו של אדם, ויראה איך יעשה המצוות בין בכעסו בין בשחקו. 

אדם שיש בו מידת הכעס, ומכריח את מדתו ומנהגו כאלו אינו מבעלי הכעס, עליו נאמר: "טוב ארך אפים מגיבור, ומשל ברוחו מלכד עיר" (משלי טז, לב); וארך-אפים הוא משלוש-עשרה מידות הנאמרים בבורא יתברך. 

אמר החכם: מי שכעסו בו במחשבה, תראה עליו הישוב וההדר; ומי שכעסו עליו שלא במחשבה, תראה עליו השטות. 

עוד אמר החכם: מי שכעסו ורגזו אמיץ, אינו רחוק מן המשוגעים. ומי שרגיל בכעס, חייו אינם חיים ואינו שמח לעולם; וכיון שאינו שמח, אינו מקבל מאורעותיו באהבה ובשמחה, ואינו מצדיק עליו את הדין, ואינו יכול לעבוד את השם יתברך בשמחה. כשאדם שרוי בתענית או כשהוא בשום צרה, אז הכעס מאוד בלבו, לכן בזמנים האלו צריך ליזהר ביותר שלא יכעס. 

השתיקה מבטלת הכעס
וגם קול נמוך מבטל הכעס, לכן יראה האדם כשכעסו מתגבר עליו שישתוק או ידבר בנחת, ולא ירים קולו בכעסו, כי המגביה קולו בשעת כעסו אז יתעורר הכעס, אבל קול נמוך והשתיקה משתיקים הכעס. וגם לא יראה בפניו של אדם שכועס עליו, אלא ידבר עמו בלא ראית פניו, ואז יבריח הכעס מלבו. ודע, כי גמר שכל של אדם הוא שימשול על כעס, כמו שנאמר: "שכל אדם האריך אפו" (משלי יט, יא). 

הכעס נוטה מאוד אל הגאווה, ואין הכועס נמלט מן הגאווה, וכבר ידעת רעות הגאווה. וראוי לאדם שירחיק מן הכעס, ואפילו בדבר שראוי לכעוס עליו יעצור את הרוח ולא יכעס. וכן צריך בעל הכעס לעשות מתחילה כשיעלה בדעתו שלא יכעס: צריך שלא ירגיש כלל, אפילו הוכה וקולל לא ירגז ולא יחוש. וזה דבר ברור, מי שהוא קפדן הרבה, יותר נוח לו שלא ירגיש כלל, ישתוק ויעצור רוחו לגמרי, ממה שיכעס מעט, כי זה אי אפשר לכעסן לעשות, כי אם ימשוך בלבו מעט מן הכעס לבסוף יכעס הרבה. ומי שרוצה לעצור רוחו מן הכעס ורוצה להטיל אימה על בני-ביתו, ואם הוא פרנס ורוצה לכעוס על הצבור שיחזרו למוטב, כיצד יעשה? יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת עליו בינו ובין עצמו, כאדם שהוא מדמה שהוא כועס בשעת כעסו - ואינו כועס. וכשהוא מראה כעסו, יזהר עליו שלא יעשה כן כשיש לו אורחים עניים, כי הם סבורים שהוא כועס עליהם, לכן יראה עצמו שמח בפניהם. 

צוו חכמים להתרחק מן הכעס עד שינהג עצמו שלא ירגיש אפילו בדברים המכעיסים אותו, עד שיעקור הכעס מלבו, וזהו דרך טובה. ודרך צדיקים - הם נעלבים ולא עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, ושמחים בייסורים, ועליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא): "ואהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת פח, ב).
הכעס היא תכונה שפוגעת בגוף ובנפש בו זמנית ובאופן מיידי, שלא כמו תכונות אחרות שהן מצטברות ויוצרות נזק עתידי.
בואו נתחיל מ...מה זה כעס?
כעס הוא רגש מתפרץ שנגרם בעקבות חוסר התאמה בין אמונת האדם לבין המציאות.

נתחיל מניפוץ מיתוסים
כעס הוא לא תורשתי, הוא לא תמיד מוביל לאלימות, ואין קשר בין כעס לבין אסרטיביות, וכעס לא צריך להוציא בעצבים על כריות. ההיפך! צריך לחסום את הכעס וללמוד לשלוט בו!!!